ספרו

ספרו, השוכנת למרגלות האטלס התיכון, נקרית בפי המקומיים “הגן של מרוקו”.

העיר נהנית מאדמות פוריות ושפע של מים הזורמים מהנחלים ומהמעיינות שבסביבתה, והאקלים נוח מאוד בכל ימות השנה.

כאשר אידריס השני בנה את העיר הגדולה הסמוכה, פס, הוא התמקם בעיר ספרו.

ספרו, העתיקה יותר מפס, שימשה כעיר אסטרטגית, שדרכה עבר המסחר שבין הים התיכון לבין הסהרה.

חיי היהודים והמוסלמים בקהילתיות חיזקה את הדימוי של ספרו שבה תרבויות, אמונות, שפות ומסורות התערבבו בחופשיות ללא כל משוא פנים או תחושת שנאה. למרות גודלה הקטן, שיקפה העיר ספרו את רוחה של מרוקו במידה לא מעטה כרב-תרבותית.

לאורך השנים ספרו משכה אליה את בעלי מלאכה המיומנים ביותר שהגיעו אליה למכור את אומנותם ולסחור בה. כאשר הושלמה בנייתה של העיר פס, בעלי מלאכה עברו אליה, אך חלקם אף נשאר בה.

בעיר העתיקה של ספרו, המדינה, בכיכר הודדין תמצאו אורגים, נפחים, יצרני כפתורים…

מחוץ לעיר מפלים ומעיינות מים רבים שמקורם מהאטלס התיכון.

הנקודה היהודית

ספרו מכונה “ירושלים של מרוקו”.

לפני יציאת מצרים היהודית, לאחר הקמת מדינת ישראל המודרנית, הייתה לספרו אחת האוכלוסיות הגדולות ביותר של תושבים יהודים באפריקה – בעיקר בגלל היותם תכשיטנים מיומנים, עובדי מתכת ובעלי מלאכה שהתיישבו בספרו.

ועל פי אחת המסורות, כבר במאה השנייה התייהדו ברברים מקומיים.

המערה “כיף אל-יהודי” נמצאת בחלקה הצפוני של העיר ועל פי מסורת מקומית, קבור בה הנביא דניאל. בקרבת המערה שכן בית עלמין יהודי קדום ובו היו קברי צדיקים רבים, וברבות השנים נחרב בית העלמין.

בעת החדשה, במחצית הראשונה של המאה ה-20, מנתה האוכלוסייה היהודית מעל 4000 . בזמן מלחמת העולם השנייה, בתקופת שלטון וישי סבלו היהודים מהתנכלויות.

מחצית מתושביה היהודים של העיר עלו לישראל בשנת 1956, והיתר עלו בשנים שלאחר מכן.