כמעט בכל קהילה עירונית במרוקו קמו והתפתחו הארגונים שמטרתם רווחתם הסוציאלית והרוחנית של הקהילה. ה”בירו דה קומיטיי דל יהוד” שימש כלפי השלטון כמתאם פעולות גביית המס וכלפי הקהילה כמעין רשות מוניציפאלית עצמאית שדאגה לאופי הדתי, החינוך, ארגוני סעד ותחזוקה מקומית. בוועד הקהילה שימשו בעיקר הרובד מהחתך הסוציואקונומי גבוה של העיר. כל ארגון עירוני היה כפוף לנגיד, ראש הקהילה היהודית של כלל מרוקו. הנגיד התמנה ע”י הסולטאן, המלך של מרוקו.

המוסדות הדתיים ונושאי משרה

בית הדין הגדול התמקם במאה ה20 ברבאט בראשו כיהן הרב הראשי. ותחתיו הועמדו בכל עיר בתי דין מקומיים. אב בית הדין התמנה ע”י הקהילה המקומית והרב הראשי, לצידו שימשו חכמים מופלגים מקומיים. בכל בית דין היו “סופרי בית הדין”, “ספרא דדייני”, שבסמכותו לגבות עדויות, להכין פרוטוקולים ולערוך חופה וקידושין. פסיקות בית הדין זכו להכרה ואכיפה ע”י השלטונות וקיבלו תוקף של פס”ד. בעל שסירב בתשלום מזונות, נאסר בבית הסוהר. פסקי דין בענייני ממונות בבתי דין מקומיים נאכפו תוך מתן תרופות וסעד לזוכים. בית הדין הסמיך רבנים, שוחטים ומנקרים.  

בתי כנסת

בתי הכנסת היו במבנים שהוקדשו לכך מכספי הקהילה או מנדבן. אולם, לצידם שימשו עשרות מניינים בבתי כנסת עראיים בתוך מבנה מגורים. הבתים במלאח בנויים כקומפלקס, בצורת מלבן, עם חצר משותפת. בכל צלע של המלבן היו חדרים הפרוסים בשתי קומות. משפחות עניות הצטופפו בחדר אחד ומשפחות אמידות יותר במספר חדרים. השירותים והמטבח היו משותפים בכל קומפלקס. בכל מלאח היו בתי כנסת ארעיים ששכנו בתוך חדר שהוקדש לכך בתוך הקומפלקס. בראש בית הכנסת עמד הרב שלרוב שימש כחזן.

שוחט

מקצוע השחיטה במרוקו היה מהמבוקשים. לשוחט הבשר היה זמין ולעיתים גם שכרו שולם באמצעות בשר. השוחטים היו קבוצה סגורה וקנאית שהקפידה להעביר את ההסמכה המקצועית מאב לבן בכדי שלא יתמנו מתחרים.   

מוהל

המוהלים בכל קהילה במרוקו פעלו בהתנדבות. מעולם לא ביקשו שכר עבור המילה שנחשבה כמעלה “מקטיר קטורת”. רבים המקרים בהם מוהל אף תרם מכספו לטובת משפחות עניות עבור הזכות למול את בנם וסעודת המצווה לעניים. ארגון “אליהו הנביא” היה בקהילות העירוניות מטרתו כל צרכי הברית עבור משפחות נזקקות.

וועד ביקור חולים

וועד שפעל בהתנדבות לסעוד ולבקר חולים בקהילה.

חברה דרבי שמעון – חברת קדישא

חברי רבי שמעון בר יוחאי היו מתנדבים שבאו ללוות את הנפטר ברגעיו האחרונים. לקרוא את התפילות שבהיפרדות הנשמה. לאחר הפטירה דאגו לטהרה והליך הקבורה. החברים פעלו בהתנדבות וראו זאת כזכות גדולה וגאווה להשתייך אליה. היו חברים שאת בנם ביום ברית המילה צירפו לחבורה מתוך אמונה “מי שעוסק בצרכי המת סופו להאריך ימים”.

נוואחה –המקוננת

בכל קהילה היתה המקוננת, המגז’דרת המקומית. תפקידה היה לחבר חמשירים המתארים את הנפטר ועשייתו. מתפקידה היה להעמיק את העצב בקינותיה. יכולותיה לפרוק את היגון הקלו על הנחמה.    

המיילדת

מקצוע שעבר מאם לבת. תפקידה מעבר להליך הלידה עצמו, שעד מחצית המאה ה20 היה בבית היולדת, לדאוג לרך הנולד ולהדרכת היולדת לאחר הלידה במשך כשבוע. היולדת היתה רוקחת מאכל ליולדת להקלה בלידה וכן מרקחת לסוך את גוף הוולד. כשמיילדת נקראה ליילד בדרכה לא שכחה לפזר מנחה לשדים והמזיקים שלא ילוו אותה לבית היולדת. ליולדת היתה תמיד עוזרת מתמחה שנילוות אליה

המרוקאים הסטנדאפיסטים אֶל-מְעָאנִי ואֶל-עַארוֹבִּי

הבדרנים היו האורחים המבוקשים ביותר בכל אירוע של שמחה במרוקו. מרוקו ועריה הם התפאורה, על הבמה, התכונה שהכי מאפיינת יהודי מרוקאי, היא המשחק. תעצרו לחשוב כמה סטנדאפיסטים ושחקנים מרוקאים אתם מכירים? שלום אסייג, שלומי קוריאט, יעקב כהן, בן בן-ברוך, נדב אבוקסיס, הדר לוי,  אלברט אילוז, רונית ושלומי אלקבץ, אלון אבוטבול, יעל אביקסיס, רובי פורת שובל, אוולין הגואל, רפי אמזלג, משה ודנה איבגי, אריק מישעלי, יאיר פורטל ובטוח שכחתי נוספים. בשפה היהודית מרוקאית יש הברה בודדות לדוגמא חחח שמביעות חו”ד שבתרבויות אחרות נכלל בה משפט שלם. ישנם מילים בודדות שהם מחזמר או מופע שלם לדוגמא: בְּזָאעְת. המימיקה ותנועות הגוף אצל יהודי מרוקו הם המשחק והם השפה המדוברת. חוש ההומור והשנינות לאלתר מחד ומאידך היכולת לגז’דר ולקטר הם הכלים. כולם שחקנים ב”תיאטרון של המלך” או אם תרצו “בתיאטרון של החיים”.

לימוד הזוהר הקדוש והקבלה היו אבני היסוד של יהדות מרוקו. ע”פ הקבלה, במקום בו שורה השמחה אין סמכות למזיקים לפגוע. האמונה בשדים ובמזיקים רווחה במרוקו ולכן תפקידם של הבדרנים היה לדאוג לשמחה שתרחיק את השדים. טקס התחד’יד, בלשון העם העכשווית נקרא “ברית יצחק”, נערך ערב לפני ברית המילה. האמונה הרווחת שערב זה מועד לפורענות על ידי המזיקין, במיוחד ע”י לילית, שיעשו הכל כדי למנוע מהתינוק להיכנס בבריתו של אברהם אבינו. בערב זה התכנסו הגברים לקריאת פרקים מתוך תיקון הזוהר, מדרשים, פיוט וסעודה. הנשים היו נכנסות לחדר ומנופפות בחרבות (שכחנו ש”מרוקו סכין”) מעל מיטת התינוק ובפינות החדר לסלק את השדים ויש שאף היו מקטירים “בְכוֹר”. הנשים היו פוצחות בבליל של חמשיר מהול בבדיחות מוחרזות שנקרא אֶל-עֲרוֹבִּ’י והסטנאפיסטים מהצד השני, הגברים, היו מחברים מענה שנון ומבדח. בבר המצווה ובחתונה, תפקיד הבדרן להיות אימפרוביזטור ולחבר בדיחות מוחרזות על בעלי השמחה והאורחים שהיו מתפקעים מצחוק ואם היו צמד סטנאפיסטים אחד מרים לשני והשמחה עם אדי המחייה היו משחררים ומשכיחים מתעוקת היום יום.