איגרת מרבי מכלוף אלעסרי ז”ל רב העיר ריש – פרופ’ אהרן ממן, האוניברסיטה העברית
מבוא
האיגרת המתפרסמת להלן נכתבה במוגרבית ערבית יהודית מרוקו יהודית בידי רבי מכלוף אלעסרי ז”ל — רב העיר ריש 1 שבמחוז תאפילאלת במרוקו בשנים 1944 — 1963 . את האיגרת הוא שלח לרב א”ח לתאלסינת, הנמצאת כשישים ק”מ ממזרח לריש. האיגרת, השמורה בארכיון כתבי היד של התכנית ללימודי יהדות באוניברסיטת ייל, ומספרה שם . MS 1825.0801 , אותרה וזוהתה בידי הפרופסור משה בר־אשר. 2 אף שהיא קצרה מאוד ועוסקת בעניינים של יום־יום, האיגרת מעידה על חיי הקהילה ועל התרבות של יהודי אזור תאפילאלת בשלהי שנות החמישים של המאה העשרים, ויש לה גם ערך לשוני רב. באיגרת באים כמה פרטים ביוגרפיים שרק מי שחי וגדל במרחב הגאוגרפי המסוים הנזכר באיגרת והכיר את הנפשות הפועלות במסגרתו יכול לזהותם. גם שם הנמען נכתב רק בראשי תיבות, והדמויות האחרות נזכרו רק בשמן הפרטי או בכינויין, ואלמלא היה מדובר בבני עירי ובבני משפחתי, לא היה עולה בידי לזהותם,
1. על ריש עיין . A. Maman, “Rich”, Encyclopedia of Jews in the Islamic World, N. A
.Stillman (executive ed.), Brill Online 2013
2. בסדנה השנייה לחקר התרבות וההיסטוריה של יהודי צפון־אפריקה שכינסה מחלקה זו באוקטובר
2012 בניו־הייבן. הקִטלוג הראשוני של האיגרת מידיו של בר־אשר הוא: Letter written by
Rabbi Makhluf Lasri (El-Hezzan Illu) from the small town of Rich sending regards
to the rabbi of Talssint, Rich, circa 1950’s . כעת אפשר לראות את הקִטלוג באתר המקוון
של כתבי היד והארכיונים של ספריית האוניברסיטה בייל, במדריך לאוסף כתבי היד היהודיים
מצפון־אפריקה, http://hdl.handle.net/10079/fa/mssa.ms.1825 , על פי המספר הקטלוגי של
האיגרת בסדרה Tafilalt, 1767–1981 ,VI תיבה 16 , תיק 14 .
ואינני יודע באיזה קצה חוט היה יכול חוקר מרוחק להיאחז כדי לפענח אותם, שהרי פרטים אלו לא תועדו עד כה בשום מקום.
תוכן האיגרת
מכל הנתונים שבאיגרת עולה שראשי התיבות א”ח של שם הנמען מכוונים לרבי אברהם חמו, רב העיירה תאלסינת. ר’ אברהם שלח איגרת לאחיו יצחק ברִיש, אלא שבאותה שעה שהו יצחק ומשפחתו במכּנאס. בני המשפחה שנותרו בריש הראו את האיגרת לרב מכלוף אלעסרי, והוא ראה חובה לעצמו להשיב לרבי אברהם, כדי שלא תשתהה התשובה עד לשובו של יצחק ממכּנאס. איגרת התשובה )המתפרסמת כאן( נכתבה במהירות, כי הרב אלעסרי רצה להספיק לשגר אותה )מן הסתם בידי שליח שנסע( באוטובוס לתאלסינת. אף על פי כן ניכר שנכתבה בידי סופר מהיר ומיומן, הבקי במכמני הלשון הערבית והעברית ובמקורות ישראל לדורותיהם. אף ניכר שהוא כותב אותה לתלמיד חכם אחר משיעור קומתו. מאיגרת התשובה עולה שדאגתו של ר’ אברהם הייתה נתונה לכמה עניינים: לשלום אמו האלמנה שגרה דרך קבע עם אחיו יצחק בריש ובאותו זמן הייתה חולה, לשלום רעייתו זהָרה )יִזּוּ( ולשלום ילדיו ששהו עם החמות־הסבתא עד חזרתם של יצחק ומשפחתו ממכּנאס. כן ביקש שישלחו לו שופר לראש השנה. ר’ מכלוף השיב לו דבר דבור על אָפְניו: שמצב הבריאות של אמו יציב, שהילדים בטוב, שיצחק הציע ליזו לחזור לביתה )בתאלסינת(, אך היא סירבה להשאיר את חמותה לבדה, ושהשופר של משפחתו בדרך.
הדמויות
הרב אברהם וזָהרה–יִזּוּ חמו
הרב אברהם חמו, נמען האיגרת, הוא בנו של הרב אהרן בן מכלוף חמו ז”ל, והוא דודי, אחי־אמי. סבי, רבי אהרן, שכּונה בחייו “אלחזן חְבּיבּי”, היה המשמש בקודש של קהילת ריש, חזן בית הכנסת )”אצ־צלא אל־כבירה”(, מוהל, שוחט, בודק, מסדר הקידושין וממלא שאר תפקידים של מנהיג חברתי של קהילה קטנה. הוא היה נשוי לסבתי מסעודה ז”ל, ומנישואים אלו נולדו להם שלושה ילדים: הבכירה שמחה, היא אמי, ושני אחֶיה, אברהם )יליד 1929 (, הנמען במכתב זה, ויצחק, הנזכר אף הוא במכתב. רבי אברהם למד אצל בני משפחת אביחצירא, רבי ישראל )בבא סאלי( ורבי מאיר בנו, בעיירה ריסאני־תאפילאלת. לימים נשא אברהם לאישה את זהרה לבית חמו, המכונה )באיגרת, כמו בחיים( יִזּוּ, ושימש זמן־מה רב “בית הכנסת הקטן” )”אצ־צלא אצ־צגירה”( בריש. בשנים 1955 — 1962 היה רב העיירה תאלסינת. חודשים אחדים שימש רב העיירה גוראמה, ובמאי 1963 עלה ארצה עם אמו, אָחיו ומשפחותיהם. מקום מושבם מאז קריית גת.
ר’ יצחק ואליס חמו
יצחק, אחיו של אברהם, למד במחזור הראשון של בית הספר אליאנס )כי”ח( בריש בשנים 1943 — 1949 , ולאחר מכן למד בבית ספר תיכון ובבית המדרש למורים École Normale בקזבלנקה. בתום לימודיו לימד בבית הספר אליאנס בקראנדו )תיעְלּאלין( וניהלוֹ במשך שמונה שנים, ואחר כך לימד שש שנים בבית הספר אליאנס בריש עד עלייתו ארצה. הוא נשא לאישה את אליס, המכונה באיגרת עישה, לבית לוי. יצחק, אליס וילדיהם נהגו לבלות את חופשת הקיץ במכּנאס, בבית משפחת עזיזה לוי, אִמהּ של אליס. 3 גב’ לוי הייתה אישה הדורה ונשואת פנים, וכל מכיריה כינו אותה בתואר הנעלה “לאלא ]=הגבירה[ עזיזה”. היא הייתה בעלת הקנטינה האירופית היחידה בריש, ששימשה בַּר, בית קפה ומסעדה לכל דכפין, ובייחוד לחיילים הצרפתים, שכונו בסתם להָ־ליִז’וּ ) la legion = ‘הלגיון'( בתקופת הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו, ולימים — לצבא המרוקני.
רבי מכלוף אלעסרי
יריעת חייו של רבי מכלוף אלעסרי )המכונה “אלחְזּןָ יִלּוּ”( ז”ל, ששמו מפורש בחתימת האיגרת, נפרשה בשני ספרים שנכתבו לזכרו: “הצדיק מבית שאן”, 4 ו”מופת הדור: פרקים מתולדות חייהם של רבני משפחת אלעסרי, פרקי הוד ופנינים מחייו של הצדיק רבי מכלוף אלעסרי זיע”א קצאר שוק — ריס — בית שאן”. 5 רבי מכלוף חיבר ספרים שמקצתם התפרסמו. 6 הוא נולד בקצר אשוק )כיום ראשידייה( בשנת תרע”ה ) 1915 ( ונפטר בבית שאן בא’ בתמוז תשס”א ) 2001 (. תחילה הוא שימש מלמד דרדקי בריש, ובשנת 1944 החל לשמש בקודש במקום סבי, רבי אהרן בן מכלוף חמו ז”ל, שנפטר צעיר לימים.
3. אליס נפטרה בי”ד באדר תשע”ג בקריית גת.
4. בעריכת מ’ לסרי וח’ שמחון, יבנה ותל אביב תשס”ט.
5. בעריכת מ’ לסרי, בית שאן תשע”א.
6. מ’ אלעסרי, ספר טעמי השחיטה: מתוקן ומסודר על דיני שחיטה וטריפות ]…[, בעריכת א’ עצור,
ירושלים תשנ”ד; הנ”ל, ספר ליקוטי תורה: מכיל חידושים ורמזים על פסוקי תנ”ך, מדרשים
ומאמרי חז”ל — אשר אספתי ולקטתי מפי סופרים וספרים והוספתי עליהם ]…[ ממני ]…[ מכלוף
אלעסרי, בעריכת א’ עצור, ירושלים תשנ”ד.
זמן האיגרת
האיגרת אינה נושאת תאריך, אך נתונים אחדים בה מאפשרים לתארך אותה. זמן שירותו של ר’ מכלוף אלעסרי בתפקיד רב העיירה ריש היה כעשרים שנה, אך אפשר לצמצם את משרע הזמן של האיגרת לתקופת שירותו של ר’ אברהם חמו בתאלסינת בשנים 1955 — 1962 . סביר להניח שהאיגרת נכתבה בראשיתה של תקופת שירות זו, בפעם הראשונה שנזקק רבי אברהם לשופר בתאלסינת, כלומר חודשים אחדים לאחר שהגיע לשם. מעצם העובדה שעניין השופר נזכר באיגרת ניכר שהיא נכתבה סמוך לפני ראש השנה. סימנים נוספים מעידים על כך: נוסח הברכה “תזכו לשנים רבות נעימות וטובות”, הנוהגת מראש השנה ועד מוצאי שמחת תורה והרמוזה בראשי תיבות בראש המכתב )תז”ל רנ”ו(, וכן ברכת “כתיבה וחתימה טובה” שבחתימת המכתב. כיוון שבאותו זמן היה יצחק בחופשת הקיץ מההוראה ומניהול בית הספר אליאנס, הזמן היחיד המתקבל על הדעת שבו נכתבה האיגרת הוא חודש אוגוסט 1955 , סמוך לפני ראש השנה של שנת תשט”ז.
לשון האיגרת
לשון האיגרת היא המוגרבית של יהודי תאפילאלת בדרום־מזרח מרוקו. אמנם אין היא משקפת את אוצר המילים ואת המבטא שנהג בדיבור אלא באופן חלקי, כי נוהג בה יותר הסגנון האפיסטולרי, שיש בו לשון מוגבהת ומרכיב עברי בלתי־מבוטל. 7 ה מ ו ג רב י ת ניכרת בהגה — למשל שימוש בזי”ן במקום גימ”ל )חתאזת > אחתאג’ת; זא > ג’א; נואזבך > נג’ואבך(; וכן בסמ”ך במקום שי”ן: ימסי )=ילך, יסע; ימשי(; בתחביר — כגון הנטייה השמנית של מא–זאל )עודו, עודה, וכדומה(; ובמילות התחביר — כגון דיאל )=של(; פחאל מא )=כמו ש–, כפי ש־(; ילא )=אם(, במקום הקלסית אד’א; באוצר המילים — כגון דרארי )=הילדים(; בז–זרבא )=במהירות, בחיפזון(; לברייא, צורת הקטנה של ל–ברא )המכתב, האיגרת(, ואל–כּאר ) car ( הצרפתית המעידה על הלשון המקומית; ובפרזיולוגיה — כגון לאבאס עליהום )מילולית: ‘אין רע עליהם'( המכוון ל’הם בטוב’, ‘הם בסדר’.
7. על לשון תאפילאלת ומאפייניה ראה Bar-Asher, “A Maghrebian Sharḥ to the Hafṭara
for the Minḥa Service on the Day of Atonement”, Journal of Jewish Languages 1 (2013),
.pp. 123–134
ה לשו ן ה מ ו ג ב ה ת ניכרת למשל בתעתיק / k/ באות כּ”ף העברית )כּ דגושה, בייחוד ךּ סופית( ולא בתי”ו, סימן העיצור המחוכך הלשוני־מכתשי ] ts [ שמומש בלהג תאפילאלת, כגון נעלמךּ, נואזבךּ )ולא נעלמת, נואזבת כבדיבור(; העיצור הקולי ] d[ מומש כדין ולא במימוש האטום המקובל בדיבור צאפדת )פעמיים; בדיבור יאמרו צאפטת(. הגבהת הלשון אינה עניין שבמקרה. הגיית הערבית בריש הייתה כשל כפריי הסביבה, והמאפיין הבולט ביותר שלה היה מימוש כ”ף כתי”ו מחוככת, והדוברים היו מודעים לכך שבערי המערב הפנימי ההגייה הייתה עירונית ו”נעלה” יותר. הבדלי ההגייה אף שימשו נושאים ללעג ולקלס. גם באוצר המילים ניכרת הלשון המוגבהת. כך מצאנו דיאל )=של( הנהוגה בלשון העירונית בַּצפון ובמערב הפנימי במקום דיל שנהגה בלהג המדובר בתאפילאלת, וכך דרארי )=הילדים( במקום ל–ולאד. ובמילות התחביר ניכרת הלשון המוגבהת למשל בשימוש בעלא כ’אטר כביטוי הסיבה הספרותי ולא בעלא חק שנהג בדיבור. מלבד אלו נקָוּט גם הביטוי הציורי סבת לחרוף בפתח האיגרת. תרגומו המילולי: “סיבת האותיות”, והוא מכוון לסיבה — למעשה לתכלית — לכתיבת האיגרת. גם בהמשך האיגרת הכתיבה מכונה לחרוף: “ולחרוף בזזרבא” )מילולית פירושו ‘האותיות בחיפזון'(, כלומר כתיבת האיגרת נעשתה בדוחק זמן.
הרכיב העברי
אף שהמכתב קצר, והוא מכיל בסך הכול 133 תיבות )ולאחר פענוח הקיצורים והנוטריקונים — 141 תיבות(, משובצים בו 42 מילים וביטויים עבריים )היינו קרוב לשליש מכלל התיבות(, מהם אופייניים ללשון האיגרות ומהם ללשון תלמידי חכמים. להלן הערכים העבריים המשובצים בלשון הערבית, לפי סדר היקרותם באיגרת: ב”ה = בעזרת ה’, נוסחת קיצור ידועה. תז”ל רנ”ו = תִּזכְּוּ לְשָׁניִם רַבּוֹת נְעִימוֹת וְטוֹבוֹת. אלו הם ראשי תיבות המכוונים לנוסחת הברכה הנהוגה בקהילות הספרדים סמוך לפני ראש השנה ובגוף החג. כאמור, הביטוי מעיד על זמן כתיבת המכתב. 8 ידידי אהו’ חמו וכו’ כה”ר = ידידי אהובי חמודי וכו’ כבוד הרב. זוהי נוסחת פנייה
8. מבחינה תרבותית מקביל מנהג זה למנהג החסידי לכתוב אלו”ל בראשי מכתבים בחודש אלול
או כתובים שראשיהם נדרשו כנוטריקון של שם החודש, כגון “א’ני ל’דודי ו’דודי ל’י” )שיר
השירים ו 3(, בספרי המנהג הקדמונים על חודש הרחמים והסליחות )כגון בספר אבודרהם,
סדר תפלת ראש השנה, ד”ה גרסינן בפ”ק( וכן פסוקים נוספים כגון “ומל ה’ א’ת ל’בבך ו’את
ל’בב זרעך” )דברים ל 6(. ועם זה, תז”ל רנ”ו נדיר בכלל, ובשימוש זה בפרט.
אל חבר קרוב. במקרה זה מדובר בשני תלמידי חכמים בני אותו האזור, קרובי גיל ומעמד, שגדלו על ברכי אותו חינוך ואותה תרבות. לא מן הנמנע שחמו בלא גרש רומזת גם אל שם משפחת הנמען. א”ח טו”ב = צירוף זה פותח בראשי התיבות של שם הנמען, הרב אברהם חמו. המחבר ניצל את הנוטריקון המתקבל משם הנמען, א”ח, הנשמע והנקרא כמילה אורגנית אח, וסמך לו את התואר “טוב” כדי לקבל את הצירוף אח טוב, על יסוד הכתוב טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק )משלי כז 10 (. כנראה, כוונתו היא שאף שמעיקרו הוא רק שכן, ושהוא עכשיו רחוק, הריהו במעמד אח, וכאילו הוא קרוב. אח טוב עשוי לרמוז גם ל”אחרית טוב”, 9 והוא מעין איחול הידוע גם בצורתו הארמית ספיה טב ובקיצור ס”ט, הידוע מחתימות חכמים ספרדים, והנקרה גם באיגרתנו. 10 ושמא אח טוב מרמז גם ל”אך טוב לישראל” וכולי )תהלים עג 1(. בבירור בעל פה 11 הוסיף הרב חמו שהכינוי הרווח יותר באותה תקופה במכתבי הרב אלעסרי אליו היה א”ח קרוב. הי”ו = ה’ ישמרהו ויחייהו. קיצור ידוע שיסודו בתרגום “נטריה רחמנא ופרקיה” )=ישמרהו האל ויצילהו( הידוע עוד מימי הגאונים.
שלם וברכה = היא נוסחת ברכה ידועה בפתיחת מכתבים. שָׁלֵם הועדפה בכתיבתם של יהודי מרוקו, כדי להימנע מכתיבת שלום, שהוא מכינוייו של הקב”ה. 12
לידי”ן = לידיד נפשי. זהו צירוף רווח מאוד בפתיחות מכתבים או כתואר לרעים אהובים.
ולהיות ]ש־[ = זהו ביטוי מהעברית המשוערבת בימי הביניים המציין סיבה, שהתגלגל לעברית הרבנית במרוצת הדורות.
בעה”ו = בעזרת ה’ ובישועתו.
שי”ת = השם יתברך. כינוי רווח להקב”ה מלשון ימי הביניים.
ישלח דברו וירפאה = שיבוץ על פי פסוק 20 מתהלים קז: “ישלח דברו וירפאם”.
מזמור זה שגור בפי יהודי מרוקו בתפילות חג הפסח. כאן נקוט השיבוץ כלשון תפילה על האם־הסבתא החולה.
אכי”ר = אמן כן יהי רצון.
ע”ע שופר = על עניין שופר.
9. לפי פרויקט השו”ת של אוניברסיטת בר־אילן, הצירוף מתועד לראשונה בלשון רד”ק להושע
)ב 17 , ד”ה “ואת עמק”(: “ויהיה להם תקוה ואחרית טוב לפיכך יקראו לו פתח תקוה”. הצירוף
מבוסס על קהלת ז 8: “טוב אחרית דבר מראשיתו”, שבא כמובן במבנה תחבירי אחר.
10 . ושמפענחים אותו בטעות “ספרדי טהור”.
11 . בט’ באלול תשע”ג ) 14 באוגוסט 2013 (.
12 . ראו מ’ בר־אשר, לשונות מסורות ומנהגות — עיונים בלשונות, במסורות, באורחות חיים וביצירות
של היהודים במגרב ועיונים בלשונות היהודים, ירושלים תש”ע, עמ’ 127 הערה 30 .
פא”ה = פה אני החותם.
אחיך לנצח = ביטוי חיבה בלתי־שגרתי ולא מצוי.
הרכיב הצרפתי
ל–קאר = car . והוא הכינוי בתאפילאלת לאוטובוס. זו המילה הצרפתית היחידה בכל המכתב.
הכתב
האיגרת כתובה בדיו סגולה )הדיו הצרפתית המסחרית באותה תקופה( על גבי דף נייר מילימטרי של מחברת בתבנית שנהגה בבתי הספר “אליאנס” באותו זמן. הדף כתוב מצד אחד בלבד, ומצדו השני נרשמו רק שם הנמען והמען באופן כללי, מה שמעיד שהיא נשלחה בידי שליח ולא בדואר הרגיל, כמשתמע מתוכן המכתב גופו. הכתב הוא “חצי־קולמוס”, האופייני למגרב במאה העשרים, ואף שניכרים בו ניצנים של הכתב האשכנזי, הוא עדיין סוליטראו בעיקרו. כאמור, האיגרת נכתבה בדוחק של זמן, סמוך לפני נסיעת האוטובוס מריש לתאלסינת, ועם זה הכתב יפה וברור ברובו. ובחתימת הדברים, אף שהאיגרת קצרה ביחס, היא מועט המחזיק את המרובה. היא רוויה דאגה ואהבה של מנהיג קהילה לעמיתו היושב בעיר אחרת, ממלא מקומו של אחי הנמען בכתיבת האיגרת, מבליע בדבריו תפילה לרפואת אמו, ומרעיף אהבה וחיבה לנמענו. הלשון מעידה על תרבות כתיבה המשובצת במטפורות, במליצות ובציטוטים מהמקורות.
נוסח האיגרת
ב”ה תז”ל רנו
ידידי אהו’ חמו 13 וכו’ כה”ר א”ח טו”ב הי”ו
שלם וברכה
סבת לחרופ נעלמךּ די אוצלתני ע”ב ]=עז ברייתך[ 14 די צאפדת לידי”ן
יצחק הי”ו ולהיות די הווא מאזאל בשלאמא פמכּנאס
13 . קיצור חמודי, ואולי לכתחילה החסיר את הגרש לרמוז לשם משפחת הנמען.
14 . מפרופסור משה בר־אשר למדתי כי ביטוי זה וגם הנוטריקון שלו רווחים באיגרות מתאפילאלת וממקומות אחרים במרוקו.
\חתאזת אנא נואזבךּ
דא’]בא[ ילא זא יכתבלךּ בעה”ו דרארי דיאלךּ ראהום לאבאס
על’]יהום[ ואומךּ מאזאלא האכדאךּ נטלבו שי”ת ישלח
דברו וירפאה אכי”ר
ע”ע שופר האווא יוצלך דיאלכום ואנא מא ענדי גיר דיאלי פחאל מא תערפ ולחרופ בזזרבא עלא כאטר מא עטאווני לברייא חתא חב לקאר ימסי ויצחק ועישא מעא דרארי ראהום מאזאלין פמכּנאס ראה יצחק צאפד ליזזו קאללהא באס ילא תחב תמסי ליום די לארבעא והייא קאלת כיפ תעמל חתא תכללי לוום אוחדהא דא’]בא[ גיר יזי בע”הו ראה יצאפדהא בע”ה ואין עוד זולתי כתי’ וחתימה לשט”ו פא’ה אחיך לנצח מכלופ לעסרי
ס”ט
ידי”ן ואו”ע הה”שו
כמה”ר א”ח טו’ב
תאלסינת יע”א
תרגום האיגרת
בעזרת ה’ תזכו לשנים רבות נעימות וטובות
ידידי אהו’]בי[ חמו]די[ וכו’, כבוד הרב א]ברהם[ ח]מו[, ]אח[ טוב, ה’ ישמרהו ויחייהו
שלום וברכה
תכלית 15 שורות ]אלה היא[ להודיעך כי הגיעתני איגרתך היקרה ששלחת לידיד נפשי יצחק, ה’ ישמרהו ויחייהו; וכיוון שעודנו — שיהיה בריא — במכּנאס הצטרכתי אני להשיבך.
ועתה ]=ומן הסתם[, כאשר יבוא יכתוב לך, בעזרת ה’ ובישועתו. הילדים שלך הינם בטוב.
ואמך עודה כפי שהיא, נתפלל לה’ יתברך שישלח
15 . תרגום מילולי: ‘סיבת אותיות אלה’; אך סיבה כאן מציינת יותר תכלית, וכבר ידועה הזיקה בין שני מושגי הסיבה והתכלית.
דברו וירפאה, אמן כן יהי רצון. אשר לשופר — הנה יגיע אליך השופר שלכם, ואני אין לי אלא שלי, כפי שאתה יודע.
שורות אלה ]נכתבות[ בחיפזון, כי לא נתנו לי את המכתב אלא אחרי שעמד האוטובוס לנסוע. ויצחק ועישא עם הילדים
עודם במכּנאס. יצחק שלח ליזזו ואמר לה שאם היא רוצה היא יכולה ללכת ביום רביעי; והיא אמרה: איך תעשה ]דבר כזה[, להשאיר את אימא לבדה. כעת, כאשר יבוא בעזרת ה’ ובישועתו, ]הוא[ ישלח אותה בעזרת ה’. ואין עוד ]מה לכתוב[ זולתי ]לאחל לך[ כתי’]בה[ וחתימה לשנה טובה ומבורכת. פה אני החותם, אחיך לנצח, מכלופ לעסרי
יהי רצון שתהיה לו אחרית טוב
