המייחד את יהדות מרוקו
הוא תופעת הערצתן של נשים שהטביעו את חותמן בהיסטוריה. נשים שהצליחו בחכמתן לעצב
שינוי והפכו למודל חיקוי. פתגמים עממיים מעצימים את תבונתה וכוחה של האשה. אשה בונה אשה
הורסת. החכם באדם כתב במשלי “חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנו”.
ביציאת מצרים נאמר ש”בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים”. יוצאי מרוקו לדורותיהם
יודו בסתר ובגלוי שהאישה היא מרכז הבית. בחכמתה, היא שרת הפנים מנהלת את הבעל
הילדים, שרת החוץ המייצגת את הבית מול גורמי החוץ, שרת האוצר בניהול תקציב הבית.
שרת החינוך האמונה על חינוך הילדים, שרת הכלכלה של המשפחה ובעיקר בחכמתה נותנת
לבעלה את התחושה שהוא לכאורה “ראש הממשלה”. 

המסע במרוקו כולל ביקור במקומות
שרוחן של נשים יהודיות, עדיין מרחפת מעליהם וטביעות אצבעותיהן עדיין ניכרת. מהו
החוט המקשר המעצב שבין מרים פרץ, מארי נחמיאס וריינה אביטבול? מרים פרץ, אם הבנים,
ילידת קזבלנקה מדליקת המשואה ביום העצמאות שנת 2014 וכלת פרס ישראל בשנת 2018 על
מפעל חיים, סמל האחדות “חיזוק הרוח היהודית ישראלית”.

ריינה אביטבול,
ילידת פאס, שבשנת 2020 בגיל 92 זכתה להדליק משואה ביום העצמאות ואולי להדליק בלב
כולנו זיק של אהבה לקסם ולשמחה שהיא שואבת מרוח ההתנדבות הפועמת בה למען
הכלל.   

מנהיגת הברברים דאהיה
אל-כאהנה

מנהיגה, דמות מעוררת
השראה, מעין ז’אן דארק מיתולוגית שהנהיגה את שבטי הברברים במאה ה-7 במלחמה נגד
הכיבוש האסלאמי. החוקרים חלוקים בדעתם לגבי שיוכה. חלקם סוברים שמקור השם אל
כאהנה הוא ביכולתה המאגית. כהנים פגאנים היו נפוצים בעולם הפרה אסלאמי, יכולתם
לחזות את העתיד היקנה להם את המעמד הפולחני. מסורת עתיקה גורסת שהיא צאצאית של
כוהנים שגלו עם חורבן בית המקדש לקרתגו ומשם נפוצו למגרב. גבורתה ומלחמתה העקובה
מדם הזינה את כל קשת התושבים במרוקו, כל אחד הנציח את האגדה בדרכו. דאהייה מתוארת
כ”מלכת מדבר אמיתית, יפה כסוס וחזקה כמתגושש”, הקסימה היסטוריונים רבים.
הם ציירו אותה כמנהיגה כריזמטית ויפהפייה, שהיתה קשוחה ואמיצה ובו בזמן נהגה
בחיילים שנפלו בשבי במידת הרחמים ואפילו אימצה שניים מהם. גם ליהודים היתה גירסא
משלהם כמנהיגה נערצת נגד השמד שאיפיינה את בית אומייה בכיבוש וכפיית האסלאם על
תושבי המגרב. 

סוליקה חג’ואל – פאס

ביהדות, יש הכרה בנשים
קדושות, ארבע האמהות. היו נביאות מרים ודבורה. אולם, לא מצאנו בהיסטוריה דמות נשית
שזכתה לתואר צדקת, זולת סוליקה שלומית חג’ואל. דמות נערצת בקרב יהודי מרוקו.
מיתוסים רבים ועדויות רבות על ישועות ונסים שזכו העולים לקברה בבית העלמין היהודי
של פאס. רפואה לחולים, פקידה בילדים לעקרות, זיווג למעוכבים והצלחה עיסקית מבורכת.
סוליקה היפהפיה נולדה בטנג’יר לפני כמאתיים שנים 1817. העלילה החלה כשבנו של מושל
המחוז התאהב בה נואשות. כל ההון העושר והשפע לא הועיל כדי לשכנע אותה להמיר את דתה
ולשאתה לאשה. כנקמה, העלילו עליה המוסלמים שחטפו אותה כי המירה את דתה והעידה בפני
שני עדים. משפטה נוהל פומבית בפאס בפני השליט עבדל רחמן. במשפטה סוליקה עמדה על
דעתה שמעולם לא התאסלמה ולעולם לא תמיר את דתה. דינה נגזר להוצאה להורג בעריפת
ראשה בכיכר העיר 5 יוני בשנת 1834 והיא בת 17 בלבד. לא הועילו תשלומי כופר שהקהילה
היהודית הציעה עבורה באמצעות קונסול ספרד. לפני ביצוע גזר הדין נשאה קולה ואמרה
“אל תעכבו אותי – עירפו את ראשי במכה אחת – כיוון שאמנם מתה אני,
חפה מכל פשע, אך אלוהי אברהם ינקום את מותי”. רב קהילת פאס פיזר ממון
רב לאספסוף, כדי להביא את שרידי גופתה לקבורה. למרבה הפליאה, במאה השנים האחרונות
קברה הלך והתקדש גם על ידי מוסלמים. חיבורים רבים, קינות וקצידות (בלדות) חוברו
ע”י רבנים ואנשי רוח המתארים את סיפורה. חיל ורעדה עם הילת הקדושה אופפת את
יהודי מרוקו עם העלאת שמה על דל שפתיהם.

סול
הצדקת היא סמל לדבקות באמונה. או אם להשתמש בדברים המיוחסים לה “נולדתי
יהודייה ואמות יהודייה”.

פריחא בת
אברהם אדיבא המכונה פריחא בת יוסף

הכתיבה והיצירה הרוחנית,
משקפות את התרבות ברוח הזמן. הפרוזה היתה היצירה הרווחת בין יהודי אירופה במאה ה19
והושפעה מתנועת ההשכלה. לעומתה כתיבת הרוח שאיפיינה את צפון אפריקה ואת יהודי
ארצות האיסלאם היתה מאופיינת כרוח התרבות המקומית, סיפורים שנכתבו כבלדות, שירים
עם השפעת עולם הפייטנות עם דגש על משקל ואקרוסטיכון. בשלהי המאה ה18 בנות היהודים
במרוקו היו כמעט כולם אנאלפבתיות, לפיכך משוררת יהודיה שכתבה שירה, הייתה תופעה
נדירה. פריחה בת יוסף היתה דמות יוצאת דופן, פורצת דרך, כתיבתה הושפעה מהחינוך
הדתי שקיבלה כפי שבה לידי ביטוי בכתיבה עשירה. שליטתה בשפה הערבית והיהודית כאחד
היתה מושא להשראה.  

סטלה קורקוס -מוגדור
א-צאווירה

את פרס החינוך של יהדות
מרוקו זכאית לקבל סטלה קורקוס. סטלה נולדה בשנת 1858 בברוקלין, אביה סוחר אמיד
ממוצא אלג’יראי ואמה אנגליה אחייניתו של משה מונטיפיורי. את השכלתה והכשרתה כאשת
חינוך רכשה באנגלייה שם זכתה בניהול בית ספר פרטי. לאחר נישואיה לסוחר יהודי
מרוקאי אמיד ממוגדור עברו להתגורר במוגדור כ”סוחרי המלך”, תואר שהוענק
להם בחסות הסולטן מוחמד בן עבדאללה. הזוג קורקוס גרו ברובע היוקרתי והמפואר
“הקסבה” יחד עם קונסולים רבים. בעת שהותה נחשפה ליהודים תושביו העניים
של המלאח שם המסיון פעל ללא לאות, תוך גיבוי ביהודים מומרים ופיתוי חומרי.
תלמידותיה היו בנות ממשפחות עניות מעוטות יכולת, שהיוו פיתיון קל למיסיון. בסיוע
כי”ח ובסיוע הקהילה המקומית ייסדה סטלה את בית הספר הראשון לבנות, שנקרא
“כבוד ואומץ”. שפת הלימוד בבית הספר היתה אנגלית, התכנים, שיטות הלימוד
וחומר הלימוד יובאו על ידה מבתי הספר היוקרתיים באנגלייה. התלמידות רכשו בנוסף
מקצוע והתחייבו להתנדב לטובת הקהילה. רמת הלימוד הגבוהה משכה אליה את ילדיהם של
קונסולים ממדינות אחרות. אנשי חינוך שהגיעו מאנגליה ציינו לאחר ביקורם שרמת בית
הספר היתה גבוהה בהתייחס לבתי הספר הפרטיים באנגליה. מגמת התיאטרון שייסדה סטלה
בבית הספר, הפכה לתיאטרון היהודי הראשון במרוקו. בתקופה בה פעלה סטלה, הבנות
היהודיות במרוקו היו בד”כ ללא השכלה. פעילותה והמצוינות בה דגלה היו מודל
שלאחר מכן היתווה פריצת דרך ומודל לחיקוי. 

בזכותה של סטלה הוקמו בתי
ספר מערביים במרוקו וההשכלה לבנות הפכה לנחלת הכלל.

הלן קאזס בן עטר –טנג’יר
-קזבלנקה

הלן נולדה בשנת 1898
בטנג’יר, שם החלה את לימודי בית הספר היסודי. לאחר מעבר משפחתה לקזבלנקה השלימה את
לימודיה בבית הספר של כי”ח בהצטיינות. כבת למשפחה אמידה נשלחה ללמוד משפטים
בבורדו שם השלימה את התואר כעורכת דין. נישאה למשה בן עטר נשיא אגודת בוגרי
כי”ח והתאלמנה בגיל צעיר. לאחר מות בעלה ירשה את תפקידו. בנוסף פעלה כציונית
לייסוד סניף ויצו הראשון בקזבלנקה, בארגון הג’וינט וכפעילה בצלב האדום במרוקו.
בשנת 1940, במלחמת העולם השנייה, הגיעה לחופי קזבלנקה ספינה עם פליטים שרובם
יהודים שנמלטו מגרמניה הנאצית. במרוקו שלטו הצרפתים של שלטון וישי, משתפי פעולה עם
הנאצים שסירבו להעניק מקלט לפליטים. בתוקף תפקידה כפעילת הצלב האדום הקימה קרן
שסייעה להצלת היהודים ומתן עזרה וסיוע. בהמשך, פעלה הלן להשמיש אולמות של
כי”ח ובנוסף מבנים רבים אותם רכשה בכספי תרומות למרכזי קליטה לאלפי היהודים
שהצליחו להימלט מאירופה הנאצית.  בנוסף סייעה גם לאלו שנשלחו למחנות כפייה
במזרח מרוקו. ביולי –אוגוסט השיגה אשרות כניסה והצליחה להציל ילדים יהודים בצרפת
מטרנספר אל מחנות ההשמדה ולמלטם למרוקו. למרות הסכנה במאסר פעלה הלן ללא ליאות
למלט גם יהודים שנשלחו למחנות כפייה. לאחר קום מדינת ישראל פעלה הלן רבות לסייע
ליהודים לעלות לארץ ישראל בתקופת העלייה הבלתי ליגאלית שלפני עצמאותה של מרוקו.
נפטרה בשנת 1979 בגיל 81. 

הלן היא מודל למנהיגה
ולוחמת שפעלה להצלת יהודים למרות הסכנה שנשקפה לה, על קברה נכתב “לאמנו,
אישה אגדית שהצילה רבים כל כך ממצוקתם”.. 

זהרה שמחון- אם הבנים פאס

שימשה כנשיאה בפועל של
‘אם הבנים’ ואף כתבה וחתמה על קולות קוראים שונים לבני הקהילה לתרום לילדים העניים
, כדי שיוכלו ללמוד תורה. היא ‘ניצלה’ את היותה אשתו של רבי מימון דנאן, רב מוערך
על ידי הקהילה, כדי לדרבן את התושבים במלאח לתרום למען בית הספר.

אסתר אלבז אם הבנים צפרו

הרוח החיה, נשיאת מוסדות
אם-הבנים בצפרו. כשאסתר נכחה באירוע חנוכת אם-הבנים בפאס, נשבה בה רוח להקמת מוסד
זהה בצפרו. אסתר הכשירה פרדסים וגנים יש מאין ובנתה מוסד מפואר שסיפק ארוחות חמות
ולביגוד לתלמידים. אסתר דאגה לגבש צוות הוראה איכותי שיעמוד בסטנדרטים צרפתים.
העמידה דורות של תלמידים שהוכשרו כאנשי חינוך במרוקו.

אסתר היא מודל של אשת
חינוך עם מעוף ויוזמה.

חסיבה בר-ששת רבאט

נולדה במכנאס כביתו של ר’
יוסף בלחסן ועברה לרבאט שם השלימה את לימודיה בבית ספר אליאנס. לאחר לימודי התיכון
היתה היהודיה הראשונה שהתקבלה ללימודים בקולג’ הצרפתי, שם סיימה בהצטיינות תואר
ראשון. היא שימשה כאשת חינוך, אחות ועובדת סוציאלית, ביתה שימש ככתובת אליו נהרו
מאות בני נוער חסרי בית , מבוגרים וקשישים שנזקקו לעזרה. בשנות ה20 היא אימצה את
המודל שהוקם במכנאס והקימה את המוסד “ביקור חולים”, ביתה, שימש כבית
החלמה לעשרות חולים ונדכאים אותם סעדה במסירות. חסיבה דאגה למגר את המחלות המדבקות
שהיו נפוצות במלאח, שחפת, גזזת ואת הבערות.. על פועלה ותרומתה זכתה לאות כבוד גבוה
מהשלטון הצרפתי.