244 ק”מ מקזבלנקה זמן נסיעה שעתיים וארבעים דקות

מרקש, העיר האדומה, בירת הדרום, שמות רבים לה שכולם שמות תואר. נדמה כי הסופרלטיב המיוחד מכולם לעיר מיוחס לווינסטון צ’רצ’יל שקרא לה “הפילגש שלי”. העיר האקזוטית שממנה שאב את האנרגיות להציל את אירופה במלחמת העולם השנייה. העיר ששימשה כקנבאס לציוריו המרהיבים. העיר שבה נפגש עם רוזוולט כדי לגבש סופית את ‘מבצע אוברלוד. אמנם מרקש היא אינה בירת מרוקו, למרות שבעברה שימשה כבירה. אולם, מרקש היא מרוקו במיטבה יש בה אותנטיות קוסמופוליטית שמשלבת חדש מול ישן. 

אפשר לדמות את המדינה (העיר העתיקה) של מרקש לגוף בשר ודם. המעטפת היא החומה שמקיפה את העיר ומגנה עליו, בתוך הגוף שוכנת נשמה תוססת. המדינה של מרקש, ממרומי גילה, כאלף שנים, שוכנים בה אלף גוונים של היסטוריה רוויית תהפוכות שהותירו בה קמטי הבעה של בגרות מחד ומאידך של שובבות נעורים. “הלב של העיר”, מתנקז אל כיכר ‘ג’אמע אל פנא’, הכיכר המצולמת ביותר בעולם. אין תייר שלא צילם “אקו” חושפני של הלב, עשרות תמונות של העיר. אולם, אין תמונה מהמיליונים שצולמו בכל רחבי עולם שמסוגלת להעביר את החוויה. ביום, הכיכר פועמת בקצב קבוע, לוחשים לנחשים, מגלי עתידות, מאיירות חינה, רופאי אליל, “רופאי שיניים”, קופים וסתם תמהונים. בלילה, טראנספיגורציה, הכיכר עוברת למוד mode של תיאטרון פרינג’ מקומי,  הלב פועם בקצב מואץ ותוסס, התפאורה של הכיכר בהשראת “אלף לילה ולילה”, הדמויות מהמיתולוגיה הערבית. סינדבד המלח, שחרזאדה, עלי באבא וארבעים השודדים, אלאדין ומנורת הקסמים. כולם קורמים עור וגידים, קמים לתחייה, בפסיפס אנושי של להקות ברבריות וצוות הוואי פיקוד מרקש. כולם ספק כוכבים ספק גיבורי תיאטרון ג’אמע אל פנא. תפאורת התיאטרון אפופה ענן עשן נצחי, עשרות דוכני מסעדות עם מיטב אוכל הרחוב של הקולינריה המקומית. הכיכר, הלב הפועם מזרים דם לגוף באמצעות וורידים אינסופיים, סמטאות ומבוכים שכל כולם שוק-בזאר אינסופי המרשת בסיעוף את גוף המדינה. סביב הלב עשרות אלפי דוכנים של תבלינים, עורות, טקסטיל, קרמיקה, נחושת, כסף וזהב. כלים מרוקאים ססגוניים. בדומה לקווי המתאר של האופי ה”מרקשי” המבולגן של הכל מכל כל. הגילדות לא מסודרות לפי משלחי יד, אין סדר מאונדקס לפי נושאים, הכל משמש בעירבוביה. הדרך היחידה לחוות את המדינה היא פשוט לדמיין אותה כפילגשו של צ’רצ’יל, לתת לרגליים להוביל אתכם בין חמוקיה, בכל סמטה ורחוב תגלו את חמודותיה, מבוך חושני עוטף וממגנט. הבטחנו פילגש שנמשכים אליה כקדשה בהיחבא, אתם תנהרו אליה, תשחרו לפתחה בגלוי, באור היום. ובלי בושה תחזרו גם בלילה כמכושפים. 

הראש של מרקש, העיר החדשה, ‘ויל נוביל’, גליז, מסוחרר מהשפעות המערב, חי בדואט לצד המדינה העתיקה. העיר החדשה, הקנתה למרקש את הפייק דימוי “פריז של מרוקו”. קניונים מפוארים, חנויות מותגים, מסעדות פיוז’ן, שכונות מגורים מפוארות. 

המלאח, הוא הרובע היהודי עבר לאחרונה, בהתערבות בית המלוכה,  שיפוץ מושקע במיליונים. בין יהודי מכנאס ופס ליהודי מרקש קיים מאבק על ההגמוניה, זכויות היוצרים למותג “ירושלים הקטנה”. כל קהילה ראתה בעירה את מושא תפילתה והסופרלטיב גישר בין המגרב לירושלים. המלאח של מרקש כיכב בתחילת המאה ה-20 כמרכז הרוחני של הקהילה היהודית הגדולה ביותר במרוקו.

 בשנות ה-70 גדלנו על תוכנית הטלויזיה המצליחה “מנהרת הזמן” בכיכובם של טוני ודאג. בהשראתם נישאב במנהרה אחורה בזמן רק 100 שנים אל תחילת המאה שעברה. נעבור לדימיון מודרך, תעצמו את העיניים כשאתם הולכים בסמטאות המלאח, תדמיינו קולות של  זאטוטים צוהלים בין סמטאותיו, מרכזי החינוך, מהם בוקעים מקהלות ילדים. בתי ספר של רשת אליאנס עם דקלומים בצרפתית מהולה בערבית. מבתי הכנסת ומתלמוד התורה בוקעים בעברית תפילות בניגון פיוטי וקריאה שינונית בכתובים. בלב המלאח שריד שגילו נאמד ביותר מ 500 שנים, בית הכנסת של מגורשי ספרד השטיבלך המקומי. בית הכנסת צלאת אל עז’אמה, צבוע בכחול, המזכיר את השמים, ובשמים נמצא כסא הכבוד. חמש מאות שנות תפילה שעלו ישירות מהמלאח אל כסא הכבוד. המסע במנהרת הזמן במסגרת “הדימיון המודרך” יסתנכרן עם יום שישי. נעצום שוב את העיניים ונדמיין את המלאח ביום שישי, את המירוץ לשבת בשיאו. ילדים נושאים את סירי הסכינה ל-פרינה (מאפייה) המקומית והריחות נספגים בסמטאות, משכרים. ריח סיד טרי נודף מכותלי הבתים הבוהקים בלובנם, כותליהם מתחדשים לכבוד שבת המלכה. מהחמאמים המוסקים בשבבי וגזרי עצים בוקעת חמימות ונחילי הגברים נוהרים להתחדשות פיזית ורוחנית תוך קרצוף המעטפת. הניגונים בליל שבת הבוקעים מהבתים הם בליל  של רומנסות בלדינו קסטיליאניות, המטען הרוחני שהביאו המגורשים מרביתה של קהילת היהודים במראכש. ומנגד, כקונטרה של מאבק איתנים, הקצידות, אותן בלדות ערביות-עבריות שמקורם עתיק, שרידי יהדות שהגיעה למגרב אחרי חורבן בית שני. המכנה המשותף הוא הלחן האנדלוסי שהפך לחלק אינטגראלי מההוואי היהודי.   

נדמה שהמסע במנהרה אינו שלם, ללא הבנת האופי של יהודי מרקש. המותג “קומבינטור” נבט במלאח של מרקש. יהודי העיר ידעו לייצר מוצא מכל תסבוכת, האופי המפולפל והחמסי היו הסטרט-אפ המרוקאי לחשיבה יצירתית מחוץ לקופסא, כדי להתקמבן. אין מראכשים יהודים אמיתיים שבדומה לעולם הביון לא זכו לשם קוד, תואר, אופייני. אם אין לך כינוי כנראה שאתה לא מרקשי. אולי זאת הסיבה מדוע יהודי מרוקו בכלל קטלגו את המרקשים כ”חמאסיים”  ובתרגום סימולטני “עם פתיל קצר”. 

יעדים נבחרים במרכש:

ג’מע אל-פנה והשווקים מסביב

הכותוביה

מדרסת בן יוסוף

קברי הסעידים

המלאח ובית הכנסת סלא אל עז’אמה

גני המנארה

גני מז’וראל חנות צמחי מרפא של חסן פילאלי

גליז נובו וייל

ארמונות: אל בהיה ואל באדי