שבועון חדשות שחולק בבתי הכנסת במרוקו

אוגוסט 1954 נשלח יהודה גרינקר מישראל למרוקו על ידי תנועת המושבים במטרה לארגן גרעינים להתיישבות במושבי עולים. לימים הוא כתב את זיכרונות המסע בספר “עלייתם של יהודי האטלס״ .(1973) באחד העמודים מתוארת תפילת שבת בבית כנסת בקזבלנקה, שבה נחשף גרינקר לעיתון ייחודי: ביום שבת בשעת קריאת התורה בבתי כנסת קרא החזן את החוזר שנשלח מדי שבוע מטעם הקק״ל בקזבלנקה. באותו חוזר שלשונו ערבית־מוגרבית וכתוב באותיות עבריות, היה משרד הקק״ל מעביר לקהל המתפללים ידיעות מהארץ ודברים הקשורים בענייני עליה. החוזר היה מתחיל ב״אילא כוואנה איל עזז״ “(אל אחינו היקרים״.)

דבריו של גרינקר מוסרים פרטים בעלי ערך על השבועון הייחודי, כמו מקום הקריאה, המעמד שבו נקרא העיתון, פרטים על המקריאים, המאזינים ושפתם ועל תוכני העיתון. הוא לא דייק במילים הפותחות שנשאו בפועל את שם העיתון — “כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה״, ובעברית “חדשות על אחינו בארץ ובגולה״.

בית הכנסת בא-צווירה, 2018

חדשות על אחינו בארץ ובגולה

העיתון נוסד בקזבלנקה באוגוסט 1950 ויצא לאור עד אפריל 1956.

הוא דגל באידיאולוגיה ציונית שעודדה פעילות תרבותית לאומית במרוקו, תרומה לקרנות ציוניות ועלייה למדינת ישראל. הוא פורסם כשבועון בערבית־יהודית והוא ייחודי בכך שהופץ בבתי הכנסת במרוקו בימי שישי והוקרא על ידי פעילים ציונים מקומיים או על ידי שליח הציבור למתפללים בבתי הכנסת. בדרך זו נחשפו קהלים רחבים לידיעות מארץ ישראל ומהתפוצות, ששימשו כלי לתעמולה ציונית בכסות דתית. מייסד העיתון, חיים נחמני, יליד העיירה סטאת, היגר לקזבלנקה בשנות ה־20 של המאה העשרים ועסק במסחר.

מאמצע שנות ה,30 כשהתרחבה הפעילות הציונית והעברית, לקח בה חלק מרכזי. בתחילה השתתף בוועד המארגן של “מגן דוד״, אגודה ותיקה להפצת השפה העברית שהוקמה ב־1919 בקזבלנקה. בתקופת מלחמת העולם השנייה הקים אגודה נוספת להפצת העברית בשם “חובבי השפה״. ב־1946 נמנה עם מייסדיה של “תנועת המזרחי״ במרוקו, ובאוגוסט 1949 השתתף בוועידה העולמית הראשונה של המזרחי שהתקיימה בירושלים. בזמן שהותו בישראל נוצר שיתוף פעולה בינו לבין קרן קיימת לישראל, והוחלט על הוצאת “כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה״ באופן סדיר אחת לשבוע. עד להוצאת השבועון בחסות קק״ל, פירסם אותו נחמני באופן לא סדיר ובתפוצה מצומצמת.

לאחר עלייתו של נחמני לישראל באוקטובר 1954 החליפו בעריכה הרב מרדכי אלמליח, לימים רבה הספרדי של קריית גת. לאחר עלייתו של הרב אלמליח החליפו יחיאל בוסקילה, מחנך ומשורר עברי, ששימש מנהל המועדון לעברית של אגודת “מגן דוד״ בקזבלנקה.

במרץ 1956 עם קבלת עצמאותה של מרוקו מצרפת וסיום שלטון הפרוטקטורט, עלה גם בוסקילה לישראל והשבועון הפסיק להתפרסם. לשבועון “כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה״ קדמו שני עיתונים בערבית־יהודית שיצאו לאור במרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים: “אלחוררייא״ “(החירות״,) שיצא לאור בטנג׳יר בין השנים 1922-1915 על ידי העורך והמדפיס שלמה בניון והעיתון “אור המערב״ שיצא לאור בקזבלנקה בין השנים 1924-1922 על ידי האחים חדידא, בעלי דפוס וחנות ספרים. התהפוכות הפוליטיות והתרבותיות שהתרחשו במרוקו השפיעו על הקהילה היהודית והביאו לכך שמשנות ה־20 נדחקה הערבית־היהודית לשוליים ופורסמו בעיקר עיתונים בצרפתית שפנו לקהל שאימץ את השפה האירופית.

לאחר מלחמת העולם השנייה התפשטה הפעילות הציונית במרוקו לקהלים שלא שלטו בצרפתית ובעברית ועלה הצורך בייסוד עיתון שייתרגם את הרעיון הלאומי יהודי לשפה ולתרבות המקומית.

קק״ל וכתבי העת “כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה״ הוא אחד מתוך כתבי עת רבים שקק״ל הוציאה לאור או העניקה להם חסות בתפוצות ישראל. עדיין לא נכתב מחקר מקיף על כל כתבי העת שהוציאה קק״ל, אך בחינה של מצאי העיתונים בקטלוג הספרייה הלאומית מעלה כי מאמצע שנות ה־20 של המאה העשרים יצאו לאור בחסות קק״ל כתבי עת בארץ ישראל, אירופה, אסיה, צפון אפריקה וצפון אמריקה, בשפות מגוונות שכללו שפות יהודיות כמו ערבית־ יהודית, לאדינו ויידיש ולצידן שפות לאומיות רבות. בכתבי העת דווח על פעילות קק״ל, פורסמו קריאות לתרומות לקרן, הופיעו רשימות של תורמים והופצו חדשות על קהילות ישראל בתפוצות. לכתבי העת היו גוונים שונים והם הותאמו לאופי הקהילות שבהן פורסמו וכך גם במקרה הייחודי של הקהילה היהודית במרוקו.

חדשות הארץ כחוויה דתית

“כבאראת עלא כואננה בארץ ובגולה״ הודפס במבנה של דף אחד באורך 40 ס״מ. בראש הגיליון הופיעה כותרתו, כתובת המערכת, התאריך בעברית ובלועזית, שנת ההוצאה, מספר הגיליון ופרשת השבוע. בשנים שבהן ערך אותו נחמני, הוא הוסיף בכותרת פסוק מתוך ההפטרה של השבת. השבועון כלל אוסף ידיעות חדשותיות קצרות על קורות היהודים במדינת ישראל, במרוקו ובקהילות באירופה ובארצות הברית. כל ידיעה נפתחה בכותרת שכללה את שם העיר שבה התרחש האירוע שעליו דווח. הידיעות כללו מידע על פעילותם של ארגונים יהודיים בישראל ובעולם, על ההתיישבות במדינת ישראל (בערים, בקיבוצים ובמושבים,) על התפתחות המשק הכלכלי בישראל, על יהדות העולם ועל יחסי מדינת ישראל עם מדינות אחרות. דווח על תרומות של יהודי מרוקו לקק״ל ועל פעילות תרבותית לאומית שהתקיימה בערים השונות במרוקו. העורכים ליקטו את הידיעות מהעיתונות הישראלית, העיתונות הצרפתית ומידיעות שקיבלו מגורמים רשמיים ובלתי רשמיים בישראל. השבועון לא נמכר, ועותקיו נשלחו לבתי הכנסת בערים ובכפרים במרוקו.

תערוכה של קק”ל בפאס, 1950 (ארכיון ציוני מרכזי)

רפאל אביטל, שהיה מורה לעברית ופעיל ציוני בעיירה צפרו במרוקו, תיאר את הדרך שבה הופץ השבועון: זה היה כמסורת של קריאת פרשת השבוע, כי בכל יום שישי חכינו בכיליון עיניים ובמתיחות לקבלת אותו עותק של ידיעון (בסטנציל בכתב עברי רש״י בערבית מוגרבית) על מנת להעתיקו מחדש במספר עותקים ולהפיצו בין הרצים — המקריאים אותו בבתי הכנסת בעיר. כל פעיל הוטל עליו בקביעות להיות צמוד מדי

שבוע למספר בתי כנסת, ולפני הוצאת ספר התורה, ההקראה של אגרת ותכנה הווה כעין משב רוח קדושה המרחפת בכותלי בית הכנסת. ]…[ הדברים נמסרו מאחד לשני ומבית לבית. (אפריל ,1967 ארכיון יד טבנקין) ככל הנראה כמות הידיעונים שנשלחו מקזבלנקה לא הספיקה לכל בתי הכנסת, והם הועתקו על ידי פעילים ציונים מקומיים והוקראו על ידם ביום שבת בבתי הכנסת, לפני הקריאה בתורה בתפילת שחרית או לאחר תפילת מנחה. בחלק מבתי הכנסת הוקרא העיתון על ידי שליח הציבור. נחמני שזר בידיעון ציטוטים מהספרות המקראית ומהספרות התלמודית והעניק לו גוון של דרשה. הוא הקפיד לסיים כל ידיעה חדשותית בפסוק מהמקורות היהודיים. כך, פרקטיקה לכאורה חילונית של קריאת חדשות על היהודים במדינת ישראל ובתפוצות הפכה לחוויה דתית. הקראת השבועון בבית הכנסת הבליטה את מקומו המרכזי של בית הכנסת במרוקו כמקום שבו התקיימה פעילות ציונית שהכינה את הקהילה לעלייה לישראל. בבתי הכנסת התקיימו שיעורי עברית, פעילות ציונית של תנועות נוער ופעילויות עונג שבת, כל אלה במעטה של פעילות דתית. העיתון פנה למרבית יהודי מרוקו שגרו בערים הגדולות, הבינוניות ובכפרים שלא נחשפו להשכלה הצרפתית.

הגברים בקבוצה זו התחנכו במסגרות לימוד מסורתיות שהכינו אותם להשתתפות נאותה בפולחן היהודי בבית הכנסת. חינוך הנשים התקיים בחיק המשפחה בלבד. הערבית־היהודית שימשה שפת התרבות של הקבוצה, ומרביתם השתמשו בה כשפה מדוברת ולא ידעו קרוא וכתוב. על כן בחר נחמני בפרקטיקה של הקראה. בדרך זו נחשף חלק ניכר מהציבור לידיעות החדשותיות לא כקורא ישיר אלא כמאזין. הקראת הטקסט בקול רם חצתה גבולות חברתיים ותרבותיים והקיפה את כל שכבות האוכלוסייה, מהעממיות ביותר, שכללה אנאלפביתים, ועד לאליטה הרבנית. בבית הכנסת נחשפו לידיעות בעיקר גברים, אך ישנן עדויות לכך שנשים עמדו בפתח בתי הכנסת והאזינו לשליח ציבור, ושגברים סיפרו לבנות המשפחה את הידיעות בסעודת השבת.

העברית היא צורך השעה

העיתון נכתב בערבית־יהודית מדוברת של יהודי מרוקו, בניב של יהודי צפון מרוקו והמערב הפנימי. העורכים כמעט לא השתמשו ביסודות ספרותיים או במבנים תחביריים של הערבית הקדומה או הערבית הספרותית, שמרבית יהודי מרוקו לא שלטו בה. להלן דוגמה לידיעה חדשותית כפי שהופיעה בעיתון שיצא לאור ב־27 בדצמבר :1952

ואחד ררבאעא דלולאד בחורים מן למארוק טלעו הד לייאם לישראל ועמלו ואחד לקיבוץ דייאלהום פוצט נגב וסממאווה צאלים עלא יסם ואחד ססזרא די כא תכבר פלמדבר וכא תעמל דלל (צל) כתיר בעד ממא הייא מעדדבא פטבע דייאלהא. האד לבחורים כטארו באס יעמלו לקיבוץ דייאלהום פלמודע די מעדדב והווא די חקמו ופיה יכללקו למעיסא ולחואייז למזייאנין. האד למשל כא יוררי קדדאס כתיר וקווי לכאטר די האד ררבאעא דלבחורים די טלעו מן למארוק די מוראדהום יכדמו בלא ראחא באס יזיינו ארץ ישראל ותרזע לאצלהא, וכא יעלמו פאיידא אוכרא די כא יהזזו בליסם דליהוד דלמארוק. (ההדגשות במקור)

תרגום: קבוצה של ילדים בחורים ממרוקו עלו בימים אלה לישראל והקימו את הקיבוץ שלהם בתוככי הנגב וקראו לו צאלים על שם עץ הגדל במדבר המטיל צל רב למרות שהוא סובל מטבעו. בחורים אלה בחרו לבנות את קיבוצם במקום קשה והשתלטו עליו ובו ייצרו את פרנסתם ודברים טובים.

דוגמא זו מראה מה עז ורב הוא רצונם של קבוצת בחורים אלה שעלו ממרוקו, אשר רצונם לעבוד ללא ליאות כדי לשפר את ארץ ישראל כדי שתחזור למקורה, והם עושים דבר טוב נוסף בזה שהם מרימים את קרנם של יהודי מרוקו. ניתן להתרשם שבערבית־היהודית נשזר מרכיב עברי שהובלט באמצעות הדגשת המילים. המרכיב העברי שימש השלמה לאוצר מילים יהודי ייחודי שלא היה קיים בערבית ושמקורו בתרבות היהודית. נוסף על המרכיב העברי המסורתי שילבו העורכים אוצר מילים עברי חדש שהיה נפוץ בקרב החברה בישראל שאליה נחשפה הקהילה היהודית במרוקו לראשונה בעיתון, כמו המילים: קיבוץ, בריאות הציבור, חבר, חג העצמאות, חלוץ ועוד. לעיתים ציינו העורכים בסוגריים או במירכאות את התרגום בערבית־ יהודית למילה העברית החדשה. יחיאל בוסקילה, העורך השלישי של העיתון, הוסיף בתקופתו בכל גיליון ידיעה אחת בעברית.

בפעם הראשונה )19.08.1955( הסביר את החלטתו בעברית בידיעה תחת הכותרת “העברית, צורך השעה״: בימינו רבים ושונים צרכי היהודי. אחד הדברים הכי נחוצים והחשובים, הוא לדעתנו, ידיעת השפה העברית. כי היום נפגשים יהודים מארבע רוחות העולם. לכל אחד מנהגים, אורח חיים, ומלבושים שונים. לכל אחד שפה מיוחדת. הגלות בללה את לשוננו, ואיש לא יבין את שפת רעהו. הדת הישראלית, אמנם, מיחדת אותנו לעם אחד. אך השפה העברית עושה אותנו לחטיבה אחת, ויוצרת בנו את רגש האחדות, האחווה והאחריות.

ועל כולן מביאה השפה, ההבנה והאהבה. אכן, העברית היא צורך השעה!

העברית לדידו של בוסקילה הכרחית כאמצעי להתקשרות בין הקהילות השונות במדינת ישראל, השפה מייצרת את האחדות, האחווה וההבנה במדינה הצעירה, ועל כן ראה חשיבות בהקנייתה במסגרת העיתון השבועי.

לשבועון הייתה השפעה עצומה ובאמצעותו נחשפה הקהילה במרוקו לידיעות חדשותיות מארץ ישראל והתפוצות תוך מתן דגש לבניין המדינה והעלייה אליה. ניתן לומר בזהירות כי מבין כל העיתונים המעטים שיצאו במרוקו זכה “כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה״ לתפוצה רחבה, הוא השפיע תרבותית, חברתית ופוליטית על הקהילה, ויצר אדוות שהביאו לפעולה. רפאל אביטל תיאר את ההשפעה שהייתה לשבועון על קהילתו בצפרו, שקרוב לוודאי משקפת גם קהילות אחרות: היום, בבואנו לעשות חשבון נפש ומאזן, מדגישים כמה השפיעו כרוזים אלה, חרישם היה עמוק, ואיך בצינור זה הועברו כל הידיעות והחדשות בהן היינו מעוניינים מבלי לעורר תשומת לב הערבים והשלטונות אשר היו ערים למתרחש ולכל תנועה חשודה. ]…[ אפשר להגיד היום בביטחון כי הודות לאותן החדשות וההסברים אשר סוננו בין השיטין, הן שפלסו הדרך לא דרך, הכשירו לבבות ועודדו הקהילות השונות לפעולה ממשית ודחופה, להעפלה, לעליה ולהגדלת התרומות לקרנות הלאומיות. (אפריל ,1967 ארכיון יד טבנקין)