העלייה
של יהדות מרוקו לישראל היתה במקורה ממניעים ציוניים. זרם היהודים שבין מרוקו
לישראל החל עוד מאמצע המאה ה19, ונמשך עוד טרום הקמת המדינה בעיקרו לירושלים
ולחברון. בירושלים, קהילת המוגרבים הוקמה בשנת 1854 כפיצול של קהילת הספרדים
בהנהגת החכם באשי, לימים הראשון לציון. המוגרבים היו בין פורצי החומות הראשונים .
בספרי ההיסטוריה של התקומה ובתוכנית הלימודים מונצחים בעיקר העליות מאירופה טרום
הקמת המדינה העליות הראשונות הבילויים ותרומתם. חשוב לציין שבתחילת המאה ה20 כמות
העולים מצפון אפריקה ואף מתימן בשנים מסוימות היתה גדולה יותר. 

לאחר
קום המדינה

מניין
היהודים במרוקו בקום המדינה 1948 מוערך בכ 280,000 יהודים והעלייה נחלקת לשלוש
תקופות.

 1948-1956 מקום המדינה ועד לעצמאות מרוקו,
התקופה הליגאלית בשלהי הפרוטוקרט. בתקופה זאת עלו לישראל 85,623 יהודים ממרוקו.
בשנת 1951, תקופת הצנע, הונהגו ע”י פעילי הסוכנות בהנחיית הממשלה מדיניות
הסלקציה. מדיניות הסלקציה הופעלה בעיקרה מול יהדות מרוקו. ע”פ המדיניות הורשו
לעלות לישראל אך ורק מי שהוכח כי ביכולתם להתקיים תוך תלות מינימלית במשאבי
המדינה. מפרנס, בעל מקצוע, הורשה להעלות עימו עד שלושה נתמכים בלבד. הקשישים לא
הורשו לעלות. המשפחות היהודיות שברובם היו ברוכות ילדים נאלצו לשלוח את בני הנוער
מעל גיל הבר מצווה במסגרת עליית הנוער. המטרה היתה לקלוט את הנוער להעניק לו השכלה
ולהפוך אותם לצברים כדי שיוכלו לשמש כגשר לקליטת ההורים שיגיעו מאוחר יותר. המשפחה
הגרעינית המפוצלת הגיעה רק בשלב מאוחר יותר. בשלהי התקופה, בשנת 1955 כשתנועת
ההתקוממות הערבית המרוקאית פעלה כנגד השלטון הצרפתי נתמכת ברוח הלאומנות של האומה
הערבית בהנהגת ג’מאל נאצר, מצב היהודים הורע. היהודים שההשכלה המערבית-צרפתית
תודות לארגונים כמו הג’וינט וכי”ח השרישה בהם רשת של מוסדות חינוך בדומה
לאליאנס, נתפסו כמזוהים ותומכי השלטון הצרפתי. האיום הקיומי של הקהילות היהודיות
כפי שבא לידי ביטוי בפרעות על ידי לאומנים המשוייכים לאחים המוסלמים בפטי-ז’אן )סידי קאסם), במלאח של קזבלנקה, ומעשי טבח נוספים
ביהודים שהתרחשו גם בסאפי, בוז’אד, תארודנט, אואזן, מזגאן,
והיו פרי תכנון מדוקדק שהביא לנזק רב בחיי אדם וברכוש. הפרעות הובילו להגמשת הסלקציה
בשנת 1955 ולהגדלת המכסות ל 3,000 יהודים בחודש.

מיתווה הליך העלייה ארך בממוצע כחצי שנה. יהודי מרוקו נהרו לקזבלנקה ששימשה כשער העלייה.
בקזבלנקה נאלצו לשהות בממוצע שלושה חודשים, עד שפעילי הסוכנות יכלו לוגיסטית להעלות
באמצעות צי הספינות הרעוע, בדרך ימית, את העולים. התחנה הבאה מחנה מעבר במרסיי,
מחנה ששימש לעקורים לאחר מלחמת העולם השנייה שם שהו העולים בממוצע כשלושה חודשים
נוספים. הקליטה בארץ נעשתה בעיקרה במעברות אוהלים ופחונים.

1956-1961
עלייה ב’ העלייה הבלתי ליגאלית.

לאחר עצמאותה של מרוקו, בהשפעת הליגה הערבית נאסרה העלייה של יהודים ממרוקו לארץ ישראל.
הליגה הערבית נלחמה כנגד התחזקות וריבוי היהודים בארץ ישראל, שינוי המאזן הדמוגרפי
וחיזוק החיילים בפוטנציאל. בשנת 1956 הקים המוסד במרוקו את ה”מסגרת”,
שפעל באופן מחתרתי להעלאת היהודים. מי שנתפס הסתכן בעינויים ומאסר. בתקופת העלייה
ב’ עלו לארץ כ30,000 יהודים בלבד.

טביעת ספינת המעפילים אגוז בלילה שבין 10 ל 11 בינואר 1961 סימנה את סופה של העלייה ב’.
הספינה הפליגה מאל-חוסיימה ועל סיפונה 44 יהודים שירדו למצולות בסערה. במבצע
“סערה” פעילי המסגרת בתמיכת ארגוני נוער ציוניים יהודיים מחתרתיים הפיצו
כרוזי מחאה כנגד איסור העלייה. פעילים רבים נתפסו, נחקרו, עונו ונאסרו. בעקבות
המחאה השלטון בחר להעלים עין מהעלייה.

1961-1964
מבצע יכין

במסגרת עלייה ג’ עלו לארץ כ 80,000 יהודים שהורשו על ידי המלך חסן השני לצאת מגבולות
מרוקו בתנאי שהיעד הרשמי היה “רק לא ארץ ישראל”. המדינה שילמה כופר של
250$ לשלטונות עבור כל עולה. הארגון שדאג להעלות יהודים נקרא H.I.A.S.  Hebrew
Immigrant Aid Sheltering Society. שליחי “המסגרת” נותרו במרוקו עד
מחצית שנות השישים.

לאחר מלחמת ששת הימים, עלתה לארץ העלייה האחרונה ממרוקו 10,000 יהודים. לאחר מכן  המשיך טפטוף גלי העלייה עד שבמרוקו נותרו נכון
להיום כ 2,000 יהודים בלבד. יש לציין שרבים מיהודי מרוקו היגרו לצרפת, ולארצות
נוספות ביבשת אמריקה.

הקליטה
של יהדות מרוקו

בשנים 1949 עד 1950 נקלטו העולים ב”מחנות עולים”

1950-1954 נקלטו העולים במעברות שהוקמו ליד מושבים וקיבוצים של ההתיישבות העובדת. המטרה היתה
תמיכה של החברה הישראלית-שורשית בעולים. הוסרה המגבלה של התנועה על העולים ופחתו
תלושי המזון והעזרה הסוציאלית מתוך מטרה להניע את העולים להתפרנס בכוחות עצמם.

משנת 1954 החלה מדיניות “מהעליה לכפר” העולים הוגלו בעל כורחם לשיכונים
בעיירות פיתוח שרובם היו בפריפרייה ובמקומות שכוחים.