הקסם של מרוקו
חווית יומן מסע אישי עיסקי ופרטי 9-15 ביולי.
נוסעים טיול למרוקו אני וחבר שהוא שותף עסקי מוסה שטרית. פתחנו חברה לטיולי איכות עם ערך מוסף במרוקו, ארגן טורס.
רק מהשם מרוקו משהו עמוק בבטן מתעורר. קנאתנו במין החזק שזוכה לחוות היריון עם חיים פועמים ברחם לובשת מטאפורה אוונגרית גברית. שניתן להרגיש אותה כמו דופלר, יש לה חיים משלה פועמת בין הכליות ללבלב. אורזים, ומתחילים עם “טפסי הטיול” שהוקורנה יצרה לנו כמוטציה המתלווה לנסיעות. הצהרות הבריאות, בדיקות ויאללה ממריאים עם טורקיש דרך איסטנבול. טורקיש היא בחירה שמכניסה אותך כבר לשינוי פאזה תודעתית, עולם הולך ונכחד שיודע להעניק שירות עם כל הלב מלווה בחיוך מסביר פנים, פרומו לקראת מרוקו. בקונקשיין, כבר בגייט מאיסטנבול לקזבלנקה מתחילים סוף סוף לשמוע את צלילי הדרג’יה הערבית המרוקאית המדוברת, שפת הרחוב ואולי קצת שפת האם שלנו. מייד מתעורר הצורך לזרוק מילה ובמאמץ של צהלולנית מקצועית הלשון מתחילה לסגל מבטא ישראלי-יהודי-מרוקאי כדי להרגיש חלק מהעם המקסים והלבבי המרוקאי. כל מרוקאי זוכה כבר עם לידתו במקביל לנשימה או הבכי הראשון, לתואר הפועל שמקפל בתוכו עולם תרבותי ומלואו, ‘דיאלנה’ שמשמעותו בתרגום סימולטני, משלנו. אולם, התרגום הוא רק פירוש טכני טרמינולוגי, המשמעות בחוויה התרבותית היא השייכות.
נוחתים בקזבלנקה שמצויה בסוג של אובך המקנה לה ערפול חושים.
לאחר הנפקת הויזה, חותם של הממלכה מוטבעת בגאון בדרכון, ככל הנראה הכי קרוב שנגיע למשהו שקשור למלך מרוקו. חותמת המעניקה גושפנקה או סוג של כרטיס הכניסה לעולם האלף לילה ולילה.
לוקחים מונית למלון. השבת כבר קרבה הזכרונות מהבית מהדגים המרוקאים שבדיוק עכשיו מקבלים את הטאצ’ של הכוסברה הקצוצה שמעלה ארומה הנספגת בכותלי הבית כחלק מאוירת השבת. לדגים המרוקאים יש סימבוליקה עם ספקטרום רחב. הם המגן האולטימטיבי כנגד עין הרע, הם בגימטריה דג=7 הסמל של השבת. עבורי הדגים המרוקאים הם הרבה יותר. בקריעת ים סוף הם היו באקוואריום שנשקף לבני ישראל מהצד המרוקאי. לאחר שבני ישראל הגיעו בשלום לגדה השנייה והמים חזרו לאיתנם והתאחדו, הדג המרוקאי הפך בהומאז’ ייחודי לmust מועדף על שולחן כל העדות, אשכנזים, ספרדים, תימנים דוברי לדינו ואידיש כולם החלו לדבר ‘דגית מרוקאית’ שוטפת.
תפילה בבית הכנסת בית אל בקזבלנקה. הצמא לראות ולחוות את המקור איך היתה התפילה מלפני 70 שנה לפני שהורינו עלו לישראל ואיתה גדלנו, אני ברעננה ומוסה בקריית גת. האם היא ווריאנט אומגה חדש או עתיק ומשומר. מאוכזבים מעט, ככל הנראה פאר היהדות אינה בארץ המקור, ההמשכיות בתפארתה נמצאת בארץ הפיוז’ן השביחה ואף עולה על המקור. בתום ערבית, הרגליים מובילות אל בתי כנסת נוספים, אם הבנים, בן הראש, בן חמו, שנמצאים בקרבה, ממש 5 דקות הליכה. לראות ולפגוש עוד יהודים, כמה הם דומים לנו המקור לעומת הדור השני של יהודי מרוקו שעטופים בצבריות.

קזבלנקה- טנג’ר- תטוואן
עם בוקר מקבלים את הרכב השכור, רנו קליאו קומפקטית שידעה ימים יפים יותר. האיחול הנפוץ ביותר באנושות הוא עד 120. מה נאחל לרכב שכור שכבר עבר את 120 אלף הק”מ, אבל עדין יודע לשעוט… אני ומוסה שנינו עם שורשים מדרום מרוקו, אני מפנינת הדרום מרקש ומוסה מכפר שרק הוא יודע לבטא את שמו. אי שם בעמק הדרע, סוף העולם ימינה ליד זגורה, קצבת אל מחז’ן. הכל בשוא ורצוי נע ונד. מורידים את ההנדברקס ויאללה הפעם נחווה את מרוקו הצפונבונית, החלק הצפוני ביותר, אטלנטי פינת הים התיכון. הכי קרוב לספרד והכי רחוק, מרוקו הספרדית. 3 שעות נסיעה עד טנג’יר חולפים בפאתי העיר ומתחילים בתחרות להורדת ידיים מול הרקולס בכף ספרטל. נקודת ההשקה שבין ים התיכון לאוקיאנוס האטלנטי. האגדה מספרת שזה המקום שבו הרקולס הפריד בין היבשות, אפריקה ואירופה. הפרידה יצרה 2 תרבויות עם זהות שונה, מערבית ומזרחית, ככל הנראה אנחנו ממוקמים אי שם באמצע בין לבין. מדלגים בינם בקלילות, ספונ, נפה ומשמרת. מעבר למיצר נמצאת ספרד במרחק נגיעה, אותה ארץ שהקיאה אותנו היהודים והמוסלמים מקרבה לפני קצת יותר מ500 שנה. ומנגד מרוקו הארץ שקיבלה אותנו ואיפשרה לנו להשריש בה את שורשינו. הראות אינה נקייה ולכן ספרד אינה נראית. בכף ספרטל נמצאת המערה של הרקולס. בשפת האם שלנו מערה משמעותה בית קברות. בראשינו חלף הגיג האם הרקולס בחר בצפון מרוקו בה קבורים מאות של צדיקים כמקום מנוחתו… יורדים למערה הנוף מקסים מזכיר את ראש הנקרה. ממשיכים אל טנג’יר עיר שמזוהה עם נשיאי ארה”ב וצ’רצ’יל. אבל יותר מכל מזוהה כמקור לעיתונות יהודית ותנועת ההשכלה בגרסה יהודית מרוקאית. בטנג’יר נותנים לרגליים להוביל בין חומות העיר העתיקה, בין הפלאסה כיכרות ספרדיות ובין פואבלות אספניוליות מרוקאיות. מבעד לחרכי החומה הצפונית נשקפת רצועת הים, הטיילת, הנמל והמרינה משובצת סירות דייגים. כיאה לשורשים קולוניאלים, תותחים עתיקים אימתניים ניצבים בקו החזית. כל חרך הופך לגלויה מרהיבה. ארוחה במסעדה מקומית, מלכודת תיירים למתחילים, שגם אנו המנוסים נלכדים בה. הציפייה מהמטבח המרוקאי המפואר בגרסתו היהודית נמצאת בקצה העליון של סקאלת הגורמה הטעים. המטבח המקומי אינו אלא צל חיוור שמבייש את המקור אדום-ירוק-כחול-לבן.
ממשיכים אל תטוואן הדרך מתפתלת כעכנאי בין ההרים. לעת ערב מגיעים אל תיטוואן, העיר ששמות כינוי לה עם סופרלטיבים רבים ‘בת גרנדה’ ‘היונה הלבנה’. מתמקמים ללינה בריאד. גרסה מקומית אוטנטית, ספק מלון ספק צימרים, ספק ארמון אלף לילה ולילה. בלב ה’מדינה’, העיר העתיקה, מאחרי דלת מסתתר קומפלקס של 12 חדרים מעוטרים בסגנון אנדלוסי קלאסי. אמנם גורשנו מאנדלוסיה בקלון לפני 520 שנים אבל אם אפשר למה לא לייבא את אנדלוסיה למרוקו לשכפול של copy paste. בערב נחים מהיום המתיש עולים אל הגזוזטרה, הטרסה, שנמצאת על גג הריאד ומשם גגות העיר פרוסים כמרבד ססגוני ברברי ריפי.
תיטוואן- שפשאוון- ווזאן
הנסיעה למרוקו הספרדית היא חלק מתוכנית הטיולים המיוחדת לקבוצות שנארגן. עם בוקר מדריך מקומי נילווה אלינו לסיור ב’מדינה’ של תטוואן. להפתעתנו אין חיץ בין המדינה לבין המלאח, הגטו היהודי. הסמטאות מפולשות והדו קיום של פתיחות הוא מודל לחיכוי. סממנים יהודים ניכרים בכל פינה. שמות הרחובות מזכירים את מפת ארץ ישראל ללא רצף טריטוריאלי הגיוני. חיפה ורמאללה שוכנות בכפיפה אחת. יפו ועזה הם תאומות זהות. ליד השוקת של המלאח כיתוב הנצחה בעברית “ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה” “ותשלם המלאכה אשר שם משה”. הערבים המקומיים מבקשים תרגום סימולטני של השילוט לשוקת שמספקת להם את מי החיים מאות שנים. אבל אוצר המילים שלנו בדרג’יה ובאנגלית אינו מאפשר לנו להשביע את רעבונם. מהמלאח ממשיכים אל כיכרותיה של בת גראנדה. האלהמברה לא שוכפל לכאן אבל הכיכרות והמבנים המוסדיים הם ספרד במיטבה, שילוב של סביליה וטולידו. ממשיכים במעלה שיפולי העיר והנוף האורבני המוקף חומה מרהיב. לחופי תטוואן מצויה חווילת הנופש של המלך מוומד השישי. כל שנה מאמצע יולי ועד סוף אוגוסט התיטוואנים הופכים ל’שכנים של המלך’. אנחנו למדים שהמלך חובב של סקי מים וחופי תטוואן הם המועדפים עליו.
נפרדים בצער מתיטוואן מגמת פנינו אל שפשאוון הפנינה הכחולה שעה וחצי נסיעה בדרך פתלתלה. בדרך עשרות דוכנים של פירות הרי השוף. עוצרים בדרך קונים תאנים שזיפים ואפרסקים. הטעם כפירות גן עדן המחיר מצחיק, פרוטות. על צלע ההר מתערסל כפר שבמבט חטוף אין בו שום דבר ייחודי, מעניין.כמו סתם עוד כפר בהרי הריף. החום מתיש 42 מעלות בצל בלי המע”מ של מעטפת הרכב. העיר שפשאוון היא מהמצולמות ביותר בעולם. בתיה צבועים בכל ספקטרום הכחול מנעד אינסופי. חוברים אל מדריך מקומי שילווה אותנו. מדריך הוא שם התואר, אולם, בשפשאוון לא המילים מדברות כי אם הבתים, החצרות והסמטאות שהמדריך הוביל אותנו במיומנות ביניהם. בהתחלה, בשיפולי הכפר, רואים מבנה צבוע כחול ומההתלהבות מנהלים דיאלוג בינו ובין מצלמת הסמרטפון. הקלקות נלהבות מכל פינה וזווית אפשרית. אולם ככל שעולים עוצמת החוויה מוכפלת כפרבולה של קוביד 19 אקספנציונאלית מעריכית. התמונות שצולמו בפאתי הכפר הופכות ללא רלוונטיות היופי עוצר הנשימה של הסמטאות, החצרות והבתים מעניקים שילובים קומפוזיציונים של אומנות. החוויה היא שידרוג של הציפייה מ’הפנינה הכחולה’ ל’יהלום כחול’ מלוטש בוהק ביופיו. אם מדד ההצלחה של יום טיול בעולם נמדד לפי מספר התמונות, ההקלקות על הצמצם. בשפשאוון נשברו כל השיאים ובגדול. אני מתפלמס עם מוסה האם יש כאן אומן או אדריכל שהפך את רחובותיה ובתיה של העיר למויאון מרהיב, נדיר בעולם. או שמדובר בבליל שכל אחד יצר אקראית לכדי הרמוניה מושלמת. המראה יפה מידי מכדי להיות אקראי, אבל על התוצאה אין ויכוח. לתובנה אחת שנינו מסכימים ששפשאוון עיר הסטרטאפ. עיר שללא צבעה סביר להניח שאף אחד לא היה עוצר בה כנ.צ. על מפת התיירות. הצבע האחד הכחול על קירות הבתים באסטתיקה מושלמת, מקבל פרשנות עם מנעד של מאות גוונים ואלפי תתי גוונים, כולם כחולים-תכולים שהפכו את העיר לאטרקציה היפה ביותר. must על מפת התיירות של מרוקו. ישנם 2 גרסאות מקומיות על הסיבה והמקור לחיבור של קירות העיירה עם הצבע הכחול. הראשונה היא יהודית, לפחות במרוקו “מאשימים” אותנו גם בדברים טובים. הכחול הוא צבע עם משמעות מיסטית קבלית. בדומה לפתיל התכלת בטלית שמחבר בין הים השמים וכסא הכבוד. חיבור שנועד לפקס את המחשבה דע לפני מי אתה עומד. סיבה נוספת היא הברחת היתושים, לא בדקנו אבל המקומיים מאמינים שהצבע על הכתלים מבריח ייתושים. לא משנה מה היא הסיבה מה שבטוח שבכל זאת סטרטאפ יש כאן. בפאתי העיר, בהשקה מושלמת, עמק מוריק של ערוץ נחל שחוצה את העמק. החום כבד, החמה יצאה מנרתיקה יוקדת בעוצמה אבל מימי הנחל והאגמים עם המפלים מצננים את הגוף והנפש. הסחנה המקומי הופך לתחנת רענון. הילדים משתובבים וקופצים למים להצטנן. יובלי מי הנחל משמשים את הסוחרים המקומיים לקירור מרכולתם, פיילות עם פחיות ובקבוקי שתייה לצד שפע פירות העונה כולם טובלים לקירור במקרר של הטבע מימי הנחל. נפרדים בעצב משפשאוון
נשבעים לחזור אל העיר שוב ושוב.
שעתיים וחצי נסיעה ואנחנו באסג’ן שם נמצא קברו רבי עמרם בן דיוואן, אחד מגדולי צדיקי מרוקו, הרב שנערץ על כל יהודי מרוקו שראו בו ניצוץ של רבי שמעון בר יוחאי. אגב למרות שמועד פטירתו הוא טו באב, ההילולה נחגגת גם בלג בעומר כחלק מהשיוך. הרב שנולד בחברון הגיע למרוקו כשד”ר (שליח דרבנן) לאסוף מגבית לטובת שוכני חברון. לאחר מסע במרוקו בה התגלה במלוא קדושתו כגאון בנגלה ובנסתר חזר לחברון. ככל הנראה משהו במרוקו ובאוכלוסיתה עם הטעם הטוב שנותר מהמסע והצלחתו משכו את הרב למסע נוסף. בפעם השניה היהודים שוב התמגנטו להוד קדושתו ושתו בצמא מידיעותיו. בסמוך לוואזן בכפר אסג’ן נתבקש לישיבה של מעלה שם נטמן. מצבתו גל של אבנים מפויחות. כל נסיון להקים מצבה, כשעשרות אלפי תורמים מכל קצוות תבל היו מוכנים למכור את כסותם עבור המצווה, עלו בתוהו. כל מצבה שהוקמה הפכה לגל אבנים. מעל קברו של הרב עץ זית מתנוסס בגאון. סימני הפייח על גל האבנים מעידים על עוצמתה של אש
ההילולה הנישאת בעוצמה. אולם בדומה לסנה של משה רבינו, כדרך נס העץ איננו אוכל.
מתפללים עבור המשפחה ועם ישראל בכל הבקשות הקונבנציונאליות, בריאות, פרנסה. מנפלאות הוואטס אפ כל המכרים והמוקירים מצטרפים אל התפילות בשידור חי, live, ישיר בין ארץ ישראל למרוקו כולם עולים לשידור, איש איש ותחינתו ובקשתו. מוסה מתפלל שבעוד שעה בזכות הצדיק אנגליה תזכה בגמר היורו. שדרני הוואטסאפ חבריו של מוסה ונתאי הבן של שלומי מתפללים להצלחת איטליה
נפרדים תוך התרוממות רוח.
השמש נוטה לשקוע ואנחנו בעיר הסמוכה ווזאן. בעוד חצי שעה מתחיל הגמר של היורו ואין מצב שמוסה מפספס דקה. מחפשים מלון כדי לישון בוואזן, שואלים את המקומיים על מלון קרוב. כל אחד שולח בכיוון אחר מלון אין אבל שריקה לפתיחת משחק הגמר יש. בתרבות המקומית חוויית המשחק היא בילוי משותף בחברותא של פרלמנט רחוב מורחב. למרות שלכל אחד יש טלויזיה בבית, משחק רואים אך ורק בהקהל. מתמקמים בבית קפה מקומי נטמעים בטיבעיות בין עשרות מקומיים. שריקת פתיחה, והאדרנלין של מוסה נוסק מייד עם הגול הראשון בדקה ה2. 1:0 לאנגליה. השמחה הגלויה הופכת למוסווית כשמתברר שברחוב המרוקאי האדום-ירוק-לבן האיטלקי שולט ללא עוררין ומוסה בסיעת יחיד. מוסה ממריא עם המשחק ושלומי שוקע בתוגה, מחשבות היכן נלון. אין עיר קרובה בנמצא. מייד עם תום המשחק יחל סגר, אפילו המקומיים לא מכירים היכן בנמצא מלון. המחשבה על מיטה נקייה ומקלחת חמה הופכות לחלום רחוק. מוסה נשאר לראות את המשחק בשלווה ושלומי עם הרכב, לא רגוע, מחפש מלון. המאמץ יחד עם התפילות אצל רבי עמרם בן דיוואן עושים את שלהם. מוטל, פונדק דרכים מחוץ לעיר על אם הדרך לפס. שלומי חוזר אל ווזאן להצטרף אל מוסה ששקוע כל כולו במשחק. החום כבד למרות המיקום בהרים בלילה נמדדו 42 מעלות ללא תנודת עלה למשיב הרוח והנפש. בתום ההפסד נרשם ניצחון לאיטליה ולתפילות החברים בוואטסאפ מישראל, ומנגד הפסד כואב למוסה. מתקפלים למוטל ומגלים חדר סגפני עם סניטריזציה שידעה ימים יפים יותר. המקלחת היא ספק אגנית ספר בור, שקועה באדמה. הברזים מזכירים את סרטי שנות השישים, מתלה המגבות חלוד כולו. קמים מוקדם, עוד כברת דרך להגיע חזרה לקזבלנקה למרתון פגישות עם ספקים. המקומיים לא מבינים את הצמד המוזר שקם כל כך מוקדם. מסתפקים בקפה ובגירסה המקומית למופליטה – החרסה. 4 וחצי שעות נהיגה של מוסה והבית הלבן נצפה. מגיעים באיחור אופנטי לצ’ק אין במלון הייאט, פאר במלוא הדרו אוקסימורון מוחלט למוטל מוואזן. מתפצלים לפגישות עם הספקים מפליאים בסיפורי נפלאות מקוסמטיקת ים המלח שהבאנו כתשורה. בתום הפגישות הרגליים מתמגנטות לשוק באב אל מראקש כטיזינג לקראת הבאות. אין לנו מושג איך אבל הססמוגרף המקומי הרגיש מייד קולט אותנו כישראלים. למרות ההסוואה בכסות של השפה הדריג’ית מילים בעברית נזרקות לאויר, זהו עלו עלינו. מתחילים בשופניג קליל של אודם חינה, ג’לביות, כשמנהלים משא ומתן למתקדמים. בפאתי השוק ביתו של רבי חיים פינטו הקטן. נכדו של רבי חיים פינטו הגדול ממוגדור. נכנסים לבית בו גר נכדו של הרב חיים פינטו. מרגישים איך לשושלת המפוארת יש המשכיות. מגמת פנינו אל מסעדה מומלצת la squalla לה סקאלה על שפת הנמל המתמחה באוכל מרוקאי אוטנטי. מקום שלבטח ימגנט את הקבוצות שלנו ותיירים מישראל. הלינה בהייאט היא ממנעמי החיים הטובים. הנוף הנשקף בוקר מחלון החדר הוא של פאבלה ומעליה
נישא בגאון המסגד על שם המלך מוחמד החמישי. מסגד עצום בגודלו ויופיו.
קזבלנקה מרקש
לאחר ארוחת בוקר דשנה ומפנקת מונית אל תחנת הרכבת הלא נכונה port. מתברברים לוקחים שוב מונית לתחנה אחרת מחליפים שוב. רוכשים 2 כרטיסים במחלקה ראשונה פינוק של תיירים, בדרכינו אל מרקש פנינת הדרום. העיר האדומה, פילגשו האהובה של צ’רצ’יל והעיר ששלומי מרגיש שם מלך ליום אחד. הרכבת מזכירה רכבות שגם בהודו כבר יצאו לפנסייה. החלום להתרווח במחלקה ראשונה הופך לביזארי. ניקוז השירותים הוא צינור 6 צול היישר אל הפסים. שלוש שעות התאפקנו לא נזקקנו לנקבינו מעבר למי רגליים, חשומה, בושה. הקוריוז שבאסלה המתפרקת מצויה ניאגרה עם מיכל להדחה. מה מדיחים אחרי שהכל ירד בצניחה חופשית אל הפסים…?